יזמויות
סנדלרייה

הסנדלרייה או "גוסטב היה קוסם!"

 

 צריף הסנדלרייה, עמד במקום בו עומד ביתם של רוחמה ואסף נטע כיום - מול המכבסה מצדו המזרחי של הכביש שעולה לחדר האוכל. הסנדלרייה הייתה 'מוסד' מיוחד בנוף הקיבוץ, במשך שנים רבות בזכות הנעלים שנוצרו ותוקנו בו, אך בעיקר הודות לדמותו המיוחדת של גוסטב (גדליה) בוקופצר, שהיה הסנדלר של הקיבוץ מאז ימי רעננה ועד פטירתו.

 

 דמותו של האיש ומקום עבודתו חברו יחד בדמיונם של ילדי גלעד, עד כדי כך שקראו לסנדלריה - "גוסטביה", ולמסמרים שצצו לעיתים בתוך הנעל – "גוסטבים"!

 

 גוסטב עלה לארץ משבדיה והצטרף ל"גרעין" ברעננה" ב 1941, יחד עם אשתו אלזה ובנו הבכור מיכאל. בשל מגבלה גופנית מילדות, למד את מקצוע הסנדלרות ועסק בו מאז הצטרף לקיבוץ. עם המעבר לגלעד הוקם צריף הסנדלרייה מליפט ישן שעמד על בלוקים וכוסה ביריעות של נייר זפת שחור, הגנה מהגשם.

 

צריף הסנדלרייה לפני פירוק 1970

 

 

 בפנים הסנדלרייה היו שולחנות עבודה נמוכים, עליהם שפע של כלי סנדלרים מקצועיים, מכונה לשיוף ולהברקה, אימומים – אותם גלמי עץ שעליהם מייצרים נעלים חדשות - ערימות של יריעות עור והמון קופסאות בהן מסמרי עץ ומתכת, פרסות ברזל לנעליים, מגיני מתכת לסוליות (שאפשר היה לשרוק באמצעותם), ומשחות נעליים בכל הצבעים. בחוץ, ליד הכניסה, עמדה קופסת שימורים  ובה שמן מכונות שרוף ומברשות, למשיחת נעלי העבודה השחורות בשמן כדי שאלה יאריכו ימים.

 

 יחד עם גוסטב עבד בסנדלריה עובד שכיר מיוקנעם. "סבא אליעזר" קראו לאיש מרומניה שעלה בשנות החמישים, ואף אחד בקיבוץ לא ידע את שמו האמיתי. כילדים קראנו לו "סבא קר לו" בגלל שתמיד, בכל מזג אויר ובכל ימות השנה, הוא לבש סוודר חום. העברית שפיו הייתה מועטה ומשובשת ועל כל שאלה שנשאל היה עונה "אני לא דה, גוסטב דה" שפירושו: "אני לא יודע. גוסטב יודע".

 

 

 

גוסטב מימין וסבא אליעזר בסנדלרייה 1968

 

 בסנדלרייה תיקנו נעלים, וגם ייצרו "נעלי שבת" ונעלי עבודה. אך כמו שנאמר הסנדלרייה הייתה 'מוסד מיוחד' הודות לאישיותו המיוחדת של גוסטב. עוד בילדותו התגלה גוסטב כבעל כשרון כתיבה וחריזה, חוש הומור ודמיון. אלה באו לביטוי בשירים שכתב, בהצגות בהן לקח חלק ובחגי הקיבוץ. במילים שנונות ועין בוחנת, תוך אהבה לבני אדם, בצניעות ובנחת. הוא ניחן בזיכרון מעולה ושמר אוצר בלתי נדלה של סיפורים מלבבים ואנקדוטות על אנשים ואירועים שהיו בקיבוץ.

 

 בחוברת הזיכרון לזכרו של גוסטב כתב ראובן כהן:

"אינני זוכר עוד אדם שלמרות שלא היה לו שום תפקיד רשמי של מחנך, כל כך ידע ליצור קשר עם ילדים, כל כך אהב להיות במחיצתם, להתבדח אתם, לשוחח בבעיות הגדולות, לעזור להם, וכל כך ברצינות התייחס לדבריהם ולבקשותיהם."

 

 יותם מוקד כתב זיכרונות שלו מהסנדלרייה, כילד:

"אהבנו להיכנס ולהתבונן בעבודת הסנדלרים, לנסות לחקות את עבודתם, או לסחוב כמה מסמרים, אך יותר מכל אהבנו להשתעשע עם גוסטב והוא אהב להשתעשע אתנו.

 

 "הוא המציא משחקים וקסמים כדי לשעשע אותנו, ועבורנו גוסטב היה קוסם! ראשית הוא השתתף בכל ההצגות לילדים שהכינו המבוגרים, ובכך כבר רכש את אמוננו, אך בעיקר הודות לכושר ההמצאה הנפלא שלו.

 

 "פעם כשנכנסנו לסנדלריה הוא שאל אותנו: "מי מוכן להפוך לצפרדע?" אחרי לבטים רבים התנדב דני הלפרין. גוסטב אמר לכולנו, פרט לדני, לצאת ואז הסתיר את דני באחד הארגזים והכניס אותנו חזרה לסנדלרייה. עכשיו פתח קופסה והראה לנו צפרדע, אילנית קטנה וירוקה, ואמר שזהו דני שהפך לצפרדע. כולנו הוקסמנו, ושאלנו: "האם תוכל להפוך שוב את דני לילד?" ואז ניגש ופתח את הארגז ודני קפץ מתוכו, לקול צחוקנו וצהלתנו".

 

 היו עוד קסמים שגוסטב עשה: הוא "אכל' מסמרים, והוציא אותם מתוך נעליו או אוזניו, או ש'בלע' שרוכי נעליים והוציא אותם מתוך כיסו של אחד הילדים. קסמים קטנים אלה היו לנו מקור בלתי נדלה של הנאה ובידור.

 

 הסנדלרייה עברה לבניין (משרד המטע) בסוף שנות ה 60 ובמקום הצריף השחור נבנו הבתים הראשונים של "שיכון הורדים". מקצוע הסנדלרות איבד את חשיבותו לטובת נעליים זולות בייצור המוני. זמן לא רב לאחר פטירתו של גוסטב ב 1974 נסגרה הסנדלרייה.

 

 במשך שנים אחדות המשיכה מרים מלניק להיות "אחראית הנעלה" ולספק נעליים, מגפיים ונעלי בית - בעיקר לילדים. אך גם זה הסתיים עם בואן של הנעליים התעשיתיות והעלמותן של נעלי העור המוכנות ביד, כמוהן נעלם גם מקצוע הסנדלרות. 

 

משיריו של גוסטב:

 

יענקלה הקטן {מילים ומנגינה - גוסטב)

יענקלה קטן השתומם מאד

למה יש לזברה רצועות?

למה ינשופים סוגרים בבוקר תריס?

למה יש לקנגרו בבטן כיס?

למה בן אדם כל כך דומה לקוף?

אח, יענקלה תפסיק, כבר לא כדאי לחשוב.

 

בובה שלי חולה (לפי מנגינת שיר הגמדים מהסרט המצויר "שלגיה")

בובה שלי חולה,

שוכבת במיטה,

בבוקר ובערב היא אוכלת רק דייסה.

והרופא הוא בא,

אומר: את כבר בריאה!

מותר לך לאכול הכול, אפילו סוכרייה.