יזמויות
ענף הלול בגלעד

ענף הלול

 ענף הלול היה קיים כבר ברעננה והתקבל בירושה מקבוצת החוגים ששכנה במחנה בגבעת חן לפני קבוצת הגרעין. היה כאן לול של כ 400 תרנגולות ( "בלול יש עבודה ל ¾ איש הוא יכול גם להשתלם כשצריך לקנות את האוכל ל 400 תרנגולות" – מתוך דווח שמסר גיורא יוספטל לאסיפת חברי גרעין בגבעת חיים על המחנה ברעננה 7.11.1939). בלול ברעננה עבדו בעיקר בחורות כהשלמה ליום עבודה.

 

מיכאל ברקן (בקופצר) בלול ברעננה 1944

 

 

 לגלעד הועבר הלול בשנת 1947 עם העלייה לקרקע לנקודת הקבע. הלולנית הראשונה ומרכזת הענף הייתה חוה גולדשמידט שלמדה את המלאכה בקורס לולנים ביגור.

 

הלול הראשון בגלעד 1947

 

  בגלעד התפתח הלול מהר והיה לאחד הענפים המובילים הן בגודלו והן במספר העובדים בו.

  מתחילת שנות ה 50 עד תחילת שנות ה 70 ריכזה אותו אסתר ארליך.

 

  שנות ה – 60 היו שנות השיא של הלול. אז היו בו מדגרה (היום החשמליה), בית אימון לאפרוחים (היום מחסן הגד"ש), סככת פיטום, שלושה לולים למטילות (הראשון מביניהם משמש כבית החיות של ביוגל), לול הטלה לביצי מאכל בסוללות(במקום בו עומד המחסן של תמה) ולול אויר מבוקר חדיש, שבנייתו הסתיימה ב 1973, והוא עמד במקום בו נמצא משטח ההאכלה של הספארי ברפת. שאר שרידי הלול פזורים בשולי משטח המכולות של תמה.  

 

הלולים מבט כללי 1965

 

 

 הלול בגלעד היה מקור לסיפורים רבים בעיקר בשל העובדה שמרבית העובדות בו היו נשים. ביניהן חוה גולדשמידט – המרכזת הראשונה, אסתר ארליך – שריכזה את הענף מתחילת שנות ה 50 עד אמצע שנות ה 70, רוזל ליבר, חנה (הנלורה) אבנון, הטי לייטר, לוטי טרון, יואב נטע, ארי בן-עמי וקוקי ועוד. "הגבר" של הלול היה פואד שהגיע לגלעד כבחור צעיר ועבד בו עד לחיסול הענף, אז עבר לעבוד בבקר.

 

הלול ייצר ביצי מאכל לתנובה וביצי דגירה למדגרה שלנו וכמובן עופות פיטום לבשר. בשנות ה 60 וה 70 תפסו מבני הלול כמחצית משטח המשק בגלעד, היו בו ארבעה לולים (במקום בו נמצא משטח הרשתות של תמה), בית אימון לגידול אפרוחים (מחסן הגד"ש), לול הטלה בסוללות (במקום בו נמצא מפעל תמה) ולול פיטום באוויר מבוקר (משטח הבטון שמצפון לסככת הגידול של הרפת) וכמובן המדגרה (החשמליה ומשרד הבניין היום).

 

  הלול בגלעד חוסל באמצע שנות השבעים. באותן שנים גלעד כבר הייתה שותפה בתמה והצעירים והקיבוץ העדיפו את העבודה במפעל ובענפי השדה על העבודה התובענית בלול. לחברות הותיקות, שנשאו בעול שנים רבות, כבר לא היה כוח להמשיך וכך הלך ודעך ענף הלול עד שהוחלט לחסלו.

 

העבודה בלול - אסתר ארליך

מרכזת הלול בשנים 1951 - 1974

 

 כשהגעתי לעבוד בלול הייתי לגמרי חדשה ולא ידעתי שום דבר על העבודה הזו. חווה (גולדשמידט) שקיבלה אותי לעבודה, הראתה לי מה צריך לעשות ואמרה לי שלפני שנכנסים לבית האימון של האפרוחים צריך לדפוק חזק על הדלת. אני לא הבנתי למה צריך לדפוק על הדלת, כאילו שיש מישהו בפנים חוץ מאפרוחים שלא יכולים לענות לי ? וכך בפעם הראשונה שהגעתי לבד לבית האימון פתחתי את הדלת בלי לדפוק ובן רגע זרמה כל להקת האפרוחים החוצה דרך הדלת הפתוחה. לקח לי כמעט שעתיים עד שהצלחתי לאסוף חזרה את כל האפרוחים שהתפזרו, ומאז תאמינו לי שתמיד דפקתי חזק על הדלת לפני שנכנסתי לבית האימון.

 

  חמש פעמים ביום היינו אוספות את הביצים בלול ובכל פעם היינו רושמות כמה ביצים נאספו. בסוף היום הייתה האחראית על הלול רושמת את הסיכום היומי ותפקידי כמרכזת היה לאסוף את הסיכומים היומיים מכל הלולים ולעשות סיכום שבועי וחודשי, מה הלך למדגרה, מה למטבח ומה לתנובה. הכל כמובן על חשבון זמני החופשי.

 

 

חווה גולדשמידט - מיון ביצים 1970

 

   

את הביצים היה צריך למיין לפי גודל ומשקל ואז היינו מעבירות אותן למדגרה. לפעמים המדגרה שלנו לא הספיקה ואז העברנו את הביצים לדגירה במשמר העמק או במקום אחר. אנחנו גם מכרנו ביצי דגירה וגם הדגרנו ביצים ללולים של קיבוצים אחרים.

 

   העבודה במדגרה הייתה קודם כל להכניס את הביצים לדגירה, לפקח ולשמור על תנאים נכונים של הדגירה והיו גם כל מיני אזעקות למקרה של תקלה – למי שזוכר. הבקיעה של האפרוחים הייתה הזמן הקריטי ביותר. מיד אחרי הבקיעה היינו מוציאות את האפרוחים למיון ראשון ומיד עם העברתם לבית האימון הם היו מקבלים חיסון נגד אבעבועות. בשנות החמישים לפעמים לא היה מקום לאפרוחים בבית האימון ואז מצאנו כל מיני פתרונות אלטרנטיביים כמו בית התרבות (המוזיאון) או חדר באחד הצריפים.

 

  בבית האימון היו אומנות (מכשירי חימום) שבהתחלה עבדו על נפט – כמו פתיליה – והיה להן מיכל שתמיד עשה גלוק-גלוק ואני אמרתי לילדים שהאומנת עושה קולות של תרנגולת כדי שהאפרוחים יבואו אליה. יותר מאוחר התקינו בבית האימון חימום מרכזי עם צינורות אבל היו הרבה תקלות, ואני זוכרת שבחורף כשהייתה תקלה היינו מביאות את התנורים שלנו מהבית לחמם את האפרוחים.

 

לוטי טרון - מיון אפרוחים במדגרה 1970

 

בכל ערב היינו הולכות לבית האימון ועוברות בחדרים כדי לפזר את האפרוחים שהתקבצו בפינות במקום מתחת לאומנת, שם היו עולים אחד על השני ונחנקים. קראנו לזה "להשכיב את האפרוחים".

 

 כשהאפרוחים גדלו קצת היינו עושים להם "קיטום", חיתוך החלק הקדמי עליון של המקור בכדי למנוע נקירות ופגיעות הדדיות של התרנגולות אלה באלה.

 

 הכנת האוכל לתרנגולות היה מבצע בפני עצמו. אחרי ארוחת הבוקר היינו לוקחות מהמטבח את שאריות הלחם, קליפות תפ"א ושאריות הירקות מהבישול מערבבים בידיים עם קצת מים וקצת תערובת שקיבלנו ממחסן התבואות וכשהעיסה הזאת הייתה מוכנה עברנו בלול וחילקנו אותה לתרנגולות. האפרוחים קיבלו תערובת הרבה יותר עדינה וגם תוספת ויטמינים - אה.דה.ויט. (A.D.VIT) שהיה מין סירופ מתוק שגם הילדים אהבו לטעום. אחרי הצהרים היינו מחלקים גרעינים של סורגום או דורה. בשנות השישים הכנסנו ללול את התערובת המוכנה ואז גם התקינו את המאביס האוטומטי כך שנחסכה מאיתנו הכנת האוכל והחלוקה בידיים.

 

 הפיתוח הסביבתי באזור הלולים היה מאד לקוי ואנחנו היינו צריכות להעביר להקות של מאות פרגיות מבית האימון ללולים, בעגלות פרימיטיביות ובכלובי עץ, לעיתים בגשם ובבוץ. גם ניקיון הלולים ופינוי הזבל בין להקה ללהקה נעשה בעבודת ידיים. בכלל העבודה בלול הייתה קשה ומאד תובענית.

 

חנה (הנלורה) אבנון - מיון ביצים במכונה 1970

 

 

 ב 1970 בנו ליד הרפת לול חדש ומשוכלל עם חצי אויר מבוקר. זה היה לול פיטום מאד טוב שכמעט נשרף בשריפה הגדולה. אני זוכרת שזה היה יום חמסין מאד חם הלול היה רק ½ מלא ובאותו היום היינו צריכים לקבל להקת פרגיות ממשמר העמק. הם הודיעו בבוקר שהם שולחים את הלהקה ואני התעקשתי לא לקבל אותה בגלל החום הנורא. בצהרים פתאום התחילה האש להתקרב מכיוון מערב. על יד הלול היה מיכל גדול של גז שכל הזמן התיזו עליו מים כי פחדו שיתפוצץ. אני פתחתי את כל החלונות בלול כדי למנוע תמותה של עופות. האש באמת נעצרה כמה עשרות מטרים לפני הגדר ולמרות החום והעשן כמעט ולא הייתה תמותת עופות בלול. 

 

פואד - הגבר בלול 1970

 

 

 הפיצוי על העבודה הקשה הייתה הרגשת הצוות ושבאמת כל אחת מאיתנו נותנת את הכל כדי שזה יצליח. אחד הדברים שהיה לי חשוב לשמור כל השנים היה הקשר עם הצוות ולכן הקפדנו מאד להיפגש כל יום בעשר ועל כוס קפה לדבר על כל הבעיות ולהוציא כל מה שהיה לנו ואני יכולה להגיד שהיה לנו צוות מאד טוב בלול הנלורה (חנה אבנון), חוה גולדשמידט, רוזל (ליבר), לוטי (טרון), הטי (לייטר) וכמובן פואד שניהל יומן מפורט על כל מה שקרה בלול (חבל שזה כתוב בערבית) וגם היה כלבויניק שעשה כל עבודה שנדרשה אינסטלציה, נגרות, מסגרות, תיקונים, זריקות וניקיונות – רק בחשמל הוא לא הסכים לנגוע.

אני ריכזתי את הלול מ 1951 כשהייתי עוד בהריון עם חנה עד 1974 עם הפסקה קצרה בהתחלת שנות ה 70 אז ריכז יואב נטע.

 

כתבה של רוזל ליבר בעלון 1962

 

 

 

ליקט ורשם - יותם מוקד

ספטמבר 2005