יזמויות
ענף הצאן בגלעד

ענף הצאן

ענף הצאן (הדיר - בלשון העם) בגלעד הוקם ב 1946, ושכן במקום בו נמצאת האורווה היום (הביתן המשמש היום כמחסן היה המקלחת של עובדי הצאן). הצאן היה ענף מרכזי בין ענפי בעלי החיים וההכנסה שלו באה ממכירת חלב, צמר וכבשים וטלאים לבשר.

 

יוצאים למרעה עם הטומיגן 1948

 

העבודה בצאן הייתה תובענית, כמו בכל ענפי בעלי החיים, ודרשה מהעובדים בו התמסרות כמעט מוחלטת לענף - הרבה שעות עבודה, בזמנים מאד לא נוחים - שתי חליבות ביום, יציאה למרעה, הכנת תערובת וחציר למאכל ועבודות ניקיון ותחזוקה.

 

אין ספק שגולת הכותרת של העבודה בדיר הייתה החליבה. פעמיים - ביום בוקר וערב. בחליבה לקחו חלק העובדים הקבועים וצבא המילואים של הצאן שהיה מורכב בעיקר מילדים והיה מתגייס למשימה ברצון ובחדוות עשייה. כשהותקנה סוף-סוף מכונת החליבה (בינואר 1961) נחסכה אמנם מהחולבים עבודת הידיים המתישה, אך מתוכנו של החלב נעדר הטעם המיוחד של "התוספים" שתרמו לו הכבשים.

 

החליבה בדיר - אמיר אורן 1968

 

אחרי החליבה צריך היה לסחוב את כדי החלב המלאים לבית הקירור ורק אז אפשר היה להתפנות סוף סוף לארוחת הבוקר (והילדים היו חוזרים לכיתה וללימודים). אז צריך היה להאכיל את הכבשים או לצאת למרעה, להכין קש לריפוד וחציר למאכל, לקשור גושי מלח ברחבי הדיר או להביא תערובת. בקיצור עבודה לא חסרה.

 

שתי עונות מעניינות ומרתקות במיוחד היו בדיר, עונת ההמלטה ועונת הגז.

תחילת החורף היא עונת ההמלטות. הדיר היה מתמלא בפעיות של טלאים בני יומם ולבך יוצא ללטף אותם. זה היה זמנם של הילדים לאמץ טלה ("שכולו לבן לבן...") ולבקר אותו בכל יום. לעקוב אחרי גדילתו ולהאמין שהוא מכיר ואוהב אותך, לפחות כפי שאתה אוהב אותו. אכזבה גדולה נכונה לך כשגילית שהטלה שלך מוכן להיות מאומץ ע"י כל מי שיגיש לו חופן תערובת. בכל מקרה היה רצוי מאד לא להתמיד בקשרי האימוץ לאורך זמן, משום שהטלאים הזכרים רק יעלו קצת בשר ובמהרה ימכרו לכל המרבה במחיר ואילו הטליות הנקבות חיש מהר גדלו להיות כבשים ולהתנהג ככבשים ... וזה בינינו כבר הרבה פחות מעניין.

 

בחצר הדיר - יהודה כהן וחברים - 1968

 

עונת הגז הייתה בתחילת הקיץ. אז היו גוזזים את הצמר העבה שגידלו הכבשים במהלך החורף ומוכרים אותו. בשנים הראשונות היה הגז נעשה במספריים גדולים מיוחדים, אך עם בוא הטכנולוגיה הגיעה גם המכונה החשמלית שעשתה את עבודת הגז הרבה יותר פשוטה מהירה.

 

וכך היו גוזזים את הכבשים. ביד אחת, היה הגוזז צריך לרתק את הכבשה המפרפרת ולהשכיבה על השולחן, בעוד ידו השנייה גוזזת את הצמר בדיוק במקום צמיחתו מהעור, מבלי לפצוע את הכבשה. כי על הפצע צריך למרוח עיטרן לחיטוי – וזה צבעו שחור ריחו דוחה והוא דבק בך עד לבלי הסר.

סולימן מקאלדה (מדלית אל כרמל) היה אשף הגז. הוא היה מפליא בהפשטת הכבשים מצמרן ועשה זאת במהירות שיא מבלי לפצוע אותן ושמו ושמעו יצאו לפניו בכל רחבי העמק ועל כך היינו גאים בו מאד. בימים בהם עוד חיפשנו סיבה לחגוג חגיגות היינו חוגגים את חג הגז ברוב עם, מהללים את עובדי הצאן את הגוזזים ופרי עמלם.

 

ישוב טלה אל חיק האם - עפרה שרון ומרים בקופצר - 1968

 

זה המקום להזכיר את עובדי הצאן לדורותיהם: מרדכי לונברג, אורי היילברונר (אורי וחצי), זאב (מיקוש) נועם, צבי רפפורט, שלמה גרוטקרק, שלמה טרון, את יגאל רטגן (גולקה) את אברהם אברהם (מהנוער ההודי) את יהודהל'ה כהן (מקבוצת נרקיס), איה עמיר (נאווה) מגרעין "אל-גל", אמנון להב ועפרה שרון שריכזו ועבדו בצאן וכמובן את כל החברים והילדים של פעם, שבזכות אהבתם ומסירותם התקיים ענף הצאן.

 

במהלך 1969 עלתה (שוב) שאלת הכלכליות של ענף הצאן ושאלת האיוש שלו. אחרי כמה ישיבות מועצה ושתי אסיפות שדנו בנושא  הוחלט ביולי 1969 לחסל את ענף הצאן בגלעד. רשימה זאת באה כדי להזכיר את הענף שהיה לו חלק חשוב בחיי הקיבוץ ובמשק החקלאי. ענף שחיסולו, אולי יותר מכל ענף אחר, השאיר אותנו מעט שבורי לב ומתגעגעים.  

דיר הצאן באחרית ימיו 1968

 

 

רשם – יותם מוקד - ספטמבר 2005